<h1>פירוש רבינו חננאל ב"ר שמואל — קידושין</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[קידושין ל"ה ע"א] וכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא. כגון מצות חמץ ועשיית מלאכה בשבת או (בכיפור) [ביום כיפור] או ביום טוב ועינוי וכיוצא בזה. בין שלא הזמן גרמא. כגון ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים וגזילה וגניבה ונקימה ונטירה והלנת פעולת שכיר וכיוצא בזה. ואמרינן בגמרא דבי ר' ישמעאל תנא דכתיב איש או אשה כי יעשה מכל חטאות השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דבי ר' אליעזר תנא אמר קרא ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש וגו' דבי חזקיה בר' יוסי הגלילי תנא אמר קרא והמית איש או אשה השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. חוץ מבל תשחית. פירוש דאמר קרא לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך כל שישנו בהשחתת זקן ישנו בהקפת הראש וכל שאינו בהשחתת זקן אינו בהקפת הראש. והואיל ונשים אינן בהשחתת זקן אינן נמי בהקפת הראש.
<h2>דף ח:</h2>
[קידושין ו' ע"ב] אמר רבא הילך מנה על מנת שתחזירהו לי וגו'. פירוש האומר לחבירו קח זה המנה על מנת שתחזור ותתן אותו לי. במכר לא קנה. פירוש אם דבר זה במכירת קרקע שהיא נקנית בכסף לא קנה, משום דלא יהיב ליה מידי ולא גמר דעתיה והקנהו. ואם היה דבר זה נמי בקניית אשה, כגון שאמר לה התקדשי לי בדינר זה על מנת שתחזירהו לי אינה מקודשת בין החזירה בין לא החזירה. שאם לא החזירתו לא נתקיים התנאי. ואם החזירה הרי לא נהנית ולא הגיע לידה כלום. ואם היה דבר זה נמי בפדיון הבן אין בנו פדוי. פירוש אם נתן חמש סלעים שהוא חייב ליתן לכהן לפדות בם את בנו ואמר לו על מנת שתתנם לי אין בנו פדוי. אבל אם היה דבר זה בתרומה יצא ידי נתינה. פירוש כגון שאכל תרומה שהוא חייב לשלמה ונתן תשלומין לכהן על מנת שתחזירהו לי יצא ידי חובת נתינה, דכתיב [ויקרא כ"ב] ונתן לכהן את הקדש. ואסור לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. ופירש רבינו יוסף הלוי ז"ל אותה בתרומה שהוא חייב ליתן אותה לכהן. ואמר קיימא לן [בכורות כ"ו ע"ב] שהכהן הנוטל חלקו בבית הגרנות אסור לסייע את בעל הבית בעבודה, מפני שנראה שבשכר עבודתו לקח את התרומה. הכא נמי אסור ליתן לו על מנת שיחזירם לו מפני שמרגיל את בעל הבית שלא יתן תרומותיו אלא לו. ונראה שדבר זה הוא בשכר מה שהחזיר לו הדמים ומחל אותן אצלו. עד כאן דבריו ז"ל. ואף ר"ש ז"ל פי' יצא ידי נתינה, אם נתן את התרומה לכהן על מנת שיחזירנה לו יצא ידי נתינה, ומחזירה הכהן לישראל, ומוכרה הישראל לכהן אחר והדמים שלו, דאין לו רשות לאכלה. דאע"פ שיצא ידי נתינה לכהן לא יצאה לחולין.
<h2>דף יד.</h2>
[קידושין כ"ד ע"ב] אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמויה. פירוש לא היה יכול לראות בה. וחטטה. פירוש עשה לה סם נבקעה בו ונשאר המקום גומא, כמו [סוכה ט"ו ע"א] החוטט בגדיש (לכסות) [לעשות] לו סוכה שפירושו חופר בגדיש. יצא העבד לחירות. מאי טעמא משום דשוייה לעבד מחוסר אבר למראית העין. ואע"פ שמתחלה לא היה רואה בעינו, אבל לא היה נראה לעין שהוא מחוסר אבר. וכן נמי אמרינן גבי מומין דאע"ג דלא אמרינן בעוף זכר תמים, אם יבש גפו או אם נקטעה רגלו או אם נחטטה עינו מום מיקרי. ורומז לדבר זה דכתיב מן העוף, שהן שלימין מיבישת גף וגו', ולא כל העוף. ואמר ר' חייא. פירוש שהיה לעבד אצבע יתירה על חמש אצבעות ידיו וחתכה האדון. אם נספרת. אותה אצבע. עם האצבעות. שהיתה בשורת שאר האצבעות, ואין נראית שהיא יתירה אלא כשמונין האצבעות. עבד יוצא בה לחירות. ואומר רבינו ז"ל [פ"ה מהלכ' עבדים ה"ו] וה"ה לאחד מראשי איברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה שאם חתכו הרי חסרו אבר ויצא לחירות.
<h2>דף כה.</h2>
אומר הרב רבינו יצחק ז"ל, ולדבר עבירה (נמי) לא אמרן שלוחו וגו' דאמרינן דברי הרב ודברי התלמיד וגו' [קידושין מ"ב ע"ב]. פירוש דרך משל אמר אותו, עושה דבריו של הקב"ה, המלמד אדם דעת ונתן לנו את התורה כדי לנחול בעשיית מצוותיה העולם הזה והעולם הבא, כמו דברי הרב המלמד אדם ומייסרו. ודברי בני אדם כמו התלמיד הלמד עמו. על אותו הרב יאמר מנהג העולם שיקבל אדם דברי מי, דברי הרב או דברי התלמיד. כך זה שאמר לו אדם עשה כך וכך, והיה אותו דבר שאמר לו לעשותו דבר עבירה שמנעו השם מלעשות. אם בן דעת הוא אינו שומע מזה שאמר שיעשה, אלא עובר הוא על דבריו, ומקיים דבריו של הקב"ה. ולפיכך אמרינן השולח את (בעירו) [הבעירה] ביד חרש שוטה וקטן חייב, פירוש מפני שמסר אותה למי שאין לו דעה לשמרה, וכגון שמסר לו שלהבת [ב"ק נ"ט ע"ב]. אבל אם שילחה ביד פקח, פירוש שהוא אדם השלם בדעתו, פטור המשלח, דאין שליח לדבר עבירה, וחייב הפקח (רצה להשמיענו שלא נלמוד מהם לאחרים. ולמאן דסבירא ליה דשני כתובים מלמדים אומר המונע אותנו מללמוד לדבר אחר דיש שליח). ואקשינן בגמרא ואמרינן היכי קאמרינן אין שליח לדבר עבירה, [הלא תנן] השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו השליח מעל. זה הוא נוסח המשנה. (וקאמר תנא), והלא קאמר תנא דמתניתין שאם עשה השליח כמו שאמר לו בעל הבית מעל בעל הבית. ולדעתיך אמאי מעל, נימא אין שליח לדבר עבירה ונמעול שליח דדברי [הרב] ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ומדלא אמר תנא הכי ש"מ דיש שליח לדבר עבירה. ומתרץ תלמודא ואמר, לעולם אמרינן דאין שליח לדבר עבירה, ושאני מעילה משום דילפה בגזירה שוה חטא חטא מתרומה דכתיב גבי תרומה ולא תשאו עליו חטא וכתיב גבי מעילה נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי וגו' מה חטא האמור גבי תרומה משוי שליח לתרום לו, כדאמרן לעיל אתם גם אתם לרבות שלוחכם, אף מעילה נמי משוי שליח. ואמרינן נמי בגמרא דהאי דלא ילפינן לדברים אחרים ממעילה, משום דמצינו נמי גבי השולח יד בפקדון, שאם אמר לעבדו או לשלוחו חייב, דכתיב על כל דבר פשע. נמצא שיש עמנו שני כתובין הבאין כאחד, מעילה ושליחות יד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין זולתם דין שיש בהם. דאילו רצה קרא שיהיה זה הדין בזולתם היה כותב אותו באחד בלבד ונלמוד ממנו השאר. ועכשיו שנכתב בשניהם לדבר עבירה [רצה להשמיענו שלא נלמוד מהם לאחרים, ולמאן דס"ל דשני כתובים מלמדים אומר המונע אותנו מללמוד לדבר אחר דיש שליח], משום דכתיב גבי שחוטי חוץ דם יחשב לאיש ההוא ולמדנו השמועה ההוא ולא שלוחו. ומזה למדנו לכל התורה כולה דאין שליח לדבר עבירה. ומקשי תלמודא ואמר, למה דלא יליף דאין שליח לדבר עבירה ממעילה ושליחות יד, הואיל וסבירא ליה שני כתובין הבאין כאחד מלמדין [אדיליף מש"ח נילף מהנך]. ומהדר תלמודא ואמר, משום דכתיב גבי שוחט בחוץ מיעוטא אחרינא בסוף הפסוק, דכתיב ונכרתה הנפש ההיא, ההיא ולא שלוחה. נמצא ההוא הנאמר ברישיה דקרא, דהיינו דם יחשב לאיש ההוא, (גופו) [לגופו] למדרש מיניה ההוא ולא שלוחו. וההוא דסופיה דקרא למדרש מיניה הנפש ההיא ולא שלוחה לכל התורה כולה. וזו המשנה שבמסכת מעילה שהביאה התלמוד והקשה ממנה, ראיתי להביא אותה ולפרש אותה. וזה הוא נוסח המשנה הנאמרה במעילה בתחלת פרק ששי [כ' ע"א] השליח שעשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו השליח מעל, כיצד אמר לו, פירוש בעל הבית, תן להם בשר לאורחין שנתארחו אצל בעל הבית, ונתן להן כבד. פירוש ונתן השליח לאורחים כבד. כבד ונתן להם בשר, פירוש או אמר לו תן להם כבד ושינה הוא הוא ונתן להם בשר. השליח מעל, פירוש דהואיל ובעל הבית אמר לו בשר ונתן כבד שינה ממה שאמר לו ולא עשה שליחותו. ולפיכך לא מעל בעל הבית ומעל השליח. דכבד אינה קרויה בשר, דת"ר [נדרים נ"ד ע"ב] הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים ובקנה ובלב וגו' רשב"ג מתיר וכן היה רשב"ג אומר קרבין לאו בשר ואוכליהון לאו איניש. והאי תנא דמתניתין כר"ש סבירא ליה. נחזור להשלים המשנה של מסכת מעילה. אמר לו, פירוש בעל הבית. תן להם חתיכה, פירוש של בשר. והוא אמר להן טלו שתים שתים והן נטלו שלש שלש. כולם מעלו, פירוש בעל הבית והשליח והאורחים. ואוקמה רב אשי להאי מתניתין בגמרא דמסכת מעילה, ואמר כגון דאמר שליח לאורחים טלו מדעתי, מהו דתימא עקרא שליח לשליחותיה דבעל הבית ולא למעול. פירוש בעל הבית. קמ"ל דכולן מעלו. פירוש מפני שכל אחד ואחד מהן עשה שליחות חבירו והוסיף עליה מדעתו. נמצא חבירו [חייב] לפי שנעשו דבריו ולא נעקרה השליחות. והוא חייב על זה שהוסיף מדעתו. אמר לו להביא מן החלון והביא לו, מגלוסקמא והביא לו, פירוש השליח הביא לו כמו שאמר לו בעל הבית. אע"פ שאמר בעל הבית לא היה בלבי אלא מזה והביא מזה בעל הבית מעל, פירוש כשהביא השליח מן החלון כמו שאמר לו בעל הבית, אע"פ שאמר לו בעל הבית לא היה בלבי שיביא לי אלא מן הגלוסקמא בעל הבית מעל שהרי עשה שליחות מאמרו, ודברים [שבלב אינם דברים]. אבל אם אמר לו הבא לי מן החלון והביא מן הגלוסקמא או מן הגלוסקמא והביא מן החלון השליח מעל, שהרי שינה שליחותו.
<h2>דף ל:</h2>
[קידושין נ"ח ע"א] גמרא. מנא לן. פירוש מנא לן שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואין תופסין את דמיהן. ומהדרינן מדגלי רחמנא בע"ז ואמר ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו, כל שאתה מהייה אחריו הרי הוא כמוהו. פירוש כל דמים שאתה לוקח בה דינו כדינה. ש"מ דבע"ז דגלי בה ואמר והיית חרם כמוהו הוא שאנו אומרים תפסת דמיה, מכלל ששאר איסורין שבתורה דלא גלי בהו רחמנא הכי, לא אמרינן הרי הוא כמוהו, אלא דמיה מותרין. ומקשי תלמודא ואמר, אמאי אמרינן שהם מותרין לילפיה שאר איסורין מע"ז ואמרינן מה מצינו בע"ז שהיא אסורה בהנאה ותופסת את דמיה כמו כן נמי שאר איסורין שהן אסורין בהנאה תופסין את דמיהן. ומפרקינן ואמרינן היינו טעמא דלא ילפינן מע"ז לשאר איסורין משום דהוו שני כתובין הבאין כאחד. פירוש בא בכל אחד מהן הדין הכתוב בחבירו. והואיל ומצאנו במקום אחר, דהיינו שביעית, שתופסת את דמיה, והואיל וחזר ואמר דין זה במקום אחר, למדנו מזה דהיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא גלי. [דאי ילפינן שאר איסורין] הוה ליה למכתב חד או גבי ע"ז או גבי שביעית. והוה ילפינן מינה לשאר איסורין. הואיל ולא כתב חד אלא תרי השמיענו בכתיבת שניהם שאין למידים דבר זה לשאר איסורין אחרים. ע"ז הא דאמרן. פירוש ע"ז תופסת את דמיה ילפינן לה מדאמרן והיית חרם אלא שביעית מנא לן דגלי בה רחמנא שהיא תופסת את דמיה. ומהדרינן דתניא כי יובל היא קודש תהיה לכם. דימה אותה לקודש. ומה קודש תופס את דמיו אף שביעית תופסת את דמיה. והאי דקאמרינן דשביעית תופסת את דמיה, לאו למימרא דאין מקדשין בהן את האשה. אלא להיות דמי פירות שביעית כמו פירות שביעית. הלא אנו יודעין שפירות שביעית עצמן מקדשין בהם את האשה. וכן נמי האי דקאמר דשני כתובין אין מלמדין, כלומר אין מלמדין לאחרים שיהו תופסין את דמיהן, ויהיה דין הדמים כדין אותן הפירות. שאילו היו מלמדין היינו אומרים שכל דבר תופס את דמיו, היה אסור לקדש אשה בדמי ערלה או כלאי הכרם כמו שאסור לקדש בערלה או בכלאי הכרם, אע"פ שמותר לקדש בדמי פירות שביעית משום שהדמים הן כהעיקר.
